©2019  בלוג הטניס של אילנה

"הבלוג של אילנה - "עין הנץ

שלוש אהבות גדולות מרכיבות את חיי. אהבתי הגדולה ביותר, ללא תחרות (באמת - זה לא כוחות!) נתונה לאורי שלי. במקום השני והשלישי שתי האהבות הנוספות שליוו ומלוות את חיי עד היום: טניס וכתיבה. מהרגע שפרשתי מטניס מקצועני בשנת 1991, נותרה לי בעצם רק אפשרות אחת להמשיך לקשור את חיי בענף הספורט המיוחד הזה דרך הכתיבה, ודרך פרשנות משחקים בטלוויזיה מזה יותר מעשור בערוצי הספורט של צ'רלטון.   
 

מזה כמה שנים שאני משתעשעת ברעיון לכתוב בלוג שעוסק אך ורק בטניס, בו אוכל להעלות על הכתב את כל תחושותיי ודעותיי על הספורט הזה, שהיה חלק כל כך מרכזי בחיים שלי. להביע דעה, לכתוב ולשתף אוהבי טניס ומביני טניס אחרים (ויש רבים כאלה במקומותנו), ולעשות זאת דרך "במה" שלא תלויה באיש ושאורך חייה כאורך חיי התשוקה שלי לענף הזה - עד מתי שזה לא יהיה... 

 

כשאני כותבת על הקמת ה"במה" הזו, בה ניתן לכתוב על טניס, אי אפשר שלא לשתף אתכם בצביטה בלב עמה אני חייה כבר כמה שנים טובות. אחרי תקופה של כשנה של עבודה בעיתון "מעריב" במדור הספורט, שימשתי כאשת יחסי הציבור של "התאחדות הספורט של בתי הספר". במהלך שנתיים פלוס של עבודה, הכרתי כמובן עיתונאי ספורט רבים.

העתונאי אפי רוזנברג, אז רכז הכתבים של עיתון "הארץ", היה אחד מהם. 
יום אחד ביקש ממני אפי לכתוב טור "אורח" - טור דעה על אליפות ישראל לנוער בטניס שהתקיימה באותה עת. באותה תקופה, בנוסף לעבודה בהתאחדות הספורט של בתי הספר, נרשמתי גם ללימודי תעודה בחוג לעיתונאות באוניברסיטת ת"א, במטרה להתמקצע בצורה יותר מסודרת בכל מה שקשור לכתיבה.

ההצעה של רוזנברג כמובן החמיאה לי מאד. למחרת היום, נסעתי למרכז הטניס הלאומי בהדר יוסף שם התקיימה אליפות ישראל לנוער, הסתובבתי במשך שעות ארוכות בין המגרשים וצפיתי במשחקים רבים. בערב התיישבתי לכתוב טור דעה על מצב הטניס בעיקר בנוער ושלחתי אותו לאפי שלא התחייב אגב שהוא יפרסם את הטור.

למחרת התנוסס הטור הראשון שלי במדור הספורט של עיתון "הארץ". כמה שבועות מאוחר יותר קיבלתי הצעת עבודה מסודרת.

תקופת העבודה שלי בעיתון "הארץ" היתה מהיפות והפוריות בחיי. היו אלה שש שנים של כתיבה, סיקור, כתיבת פרשנות ובעיקר למידה אינטנסיבית של כל מה שעיתונאי חייב לדעת.
למדתי אתיקה עיתונאית מהי, למדתי עד כמה סגנון כתיבה יכול להיות ביקורתי וחריף ויחד עם זאת מכבד. למדתי עד כמה יש למילה הכתובה כוח. קיבלתי במה נפלאה מהעורך שלי דאז אבי רצון וסגנו רון ("הקוף") קופמן, שידעו להעריך את הידע שלי בענף שהצטבר במשך שנים ארוכות כטניסאית מקצוענית וגם כמאמנת, והבינו וכיבדו לא רק את הידע, אלה גם את האהבה והמעורבות שלי בענף.

קיבלתי המון תמיכה (בעיקר בהיותי כתבת - אישה יחידה, דבר נדיר במדורי הספורט שהיו אז על טהרת המין הגברי), מכל עמיתי לעבודה, שאת כולם אני זוכרת לטובה: עוזי דן, שלומי ברזל, אלי סהר, אריה ליבנת, דורון ברגרפרוינד ואחרים.

כאשר התחלפו עורכי העיתון, פוטרו כתבים רבים וביניהם גם אני. לעורך הספורט החדש של המדור ניתנה יד חופשית להביא את אנשי שלומו לעבודה במקומינו, ללא קשר לכישורינו.

היום בו קיבלתי את ההודעה על פיטוריי מעיתון "הארץ" היה ונותר אחד מהימים העצובים בחיי.

במשך שנים ארוכות, הצלחתי להשתלב בכתיבה כפרילנסרית בעיתונים שונים וגם באתרי ספורט, כאשר העידן הדיגיטאלי החל להיכנס חזק לתחום. כתבתי על טניס במקומון של "הארץ", אז בעריכתו של אורי משגב האחד והיחיד, בעיתון "מקור ראשון", בעיתון "ישראל היום" בעריכתו המודפסת של אלי סהר (חברי מימי "הארץ"), באתר "ONE" ובתת האתר שלו למנויים "BIGONE", בעריכתה של עיתונאית הספורט הוותיקה אופירה אסייג, ובאתרים אחרים.
זכיתי בשלב מסויים אף לצאת מה"נישה" של הטניס נטו, ולכתוב על ספורט ואורח חיים בריא במדור מיוחד משלי במשך כשנה בירחון "את". אבל במה "מסודרת" ולאורך זמן, מאז שנותיי הארוכות ב"הארץ" לא הצלחתי לצערי למצוא.

ואז נולד הבלוג...

גם בזמן האחרון כתבתי מספר טורי דעה מזדמנים. לעיתים קרובות מדי נתקלתי בעורכים ממונים צעירים שזה עתה סיימו את אחד מבתי הספר לתקשורת. הם בעלי ביטחון עצמי גבוה וחוצפה שאני בגילם רק יכלתי לחלום עליה, והם אלה שהכתיבו וקבעו מה ואם בכלל יפורסם. אחד מהם הצליח "לשבור" אותי. הוא שבר אותי אך גם הצעיד אותי קדימה ונתן לי את הדחיפה האחרונה שהייתי צריכה כדי לפתוח את הבלוג שלפניכם - ולצאת לדרך.

אותו עורך צעיר ביקש טור לקראת טורניר ווימבלדון האחרון. כתבתי ושלחתי אותו (שמו של העורך שמור במערכת..  :)
לא חלף זמן רב והגיעה אלי הודעה בזו הלשון - וזהו ציטוט מדוייק:

 

"כתבת 490 מילה על כלום. אין לי ממש מה לעשות עם זה".

שלא תבינו לא נכון.
אין לי בעיה עם ביקורת. גם לא כשזו ביקורת שממש לא נעים לשמוע.
אבל בנושא הסגנון  - שם אין פשרות.

מעולם לא קיבלתי תגובה כל כך לא מכבדת ו"אלימה" מאיש מה "ממונים עלי", בטח לא ממישהו שעם כל הכבוד, רק נולד

כאשר לי כבר היו ב"ארכיון" האישי מאות טורי דעה ופרשנות על טניס שראו אור בבמות מכובדות. 

הטור ההוא נגנז. לא הסכמתי "לתקן" אותו. נפרדנו לדרכינו.

תחילה חשבתי להתלונן על העורך בפני הממונים עליו. במחשבה שנייה החלטתי שהוא לא שווה את האנרגיה.
במקום להתלונן עליו אני אומרת לו תודה, כי בזכותו ראה סוף סוף אור וקרם עור וגידים הבלוג הזה,

ועניין חשוב אחרון.
למה קראתי לבלוג "עין הנץ" אתם בטח שואלים ?
כי באותו דיוק בו מערכת "עין הנץ" האלקטורנית קובעת במהלך משחק האם כדור היה בתוך המגרש או מחוצה לו ולעיתים קובעת גורל של משחק, באותו דיוק ואף יותר אנסה לבדוק כל שורה וכל מילה שתיכתב כאן, כי לכל מילה יש משקל וחשיבות - ולכל אחת מהן הכוח להרוס או לבנות.

אז בואו נדבר כאן על טניס.
בואו נחליף כאן דעות ורעיונות.
בואו נביע דעה, כל דעה, אבל נעשה את זה תמיד בסגנון מכבד.
בלי אלימות.
תוך כדי ביקורת בונה.
בואו נעסוק בספורט הלבן -  בלי להכתים אותו.

שלכם,

אילנה ברגר הרפז